מתי כדאי להפסיק לתקן? על הדרך שבה באמת לומדים תנועה בפילאטיס

אחד האתגרים הגדולים בהדרכת פילאטיס הוא לדעת מתי לתקן ומתי דווקא לעצור רגע ולתת לתנועה לקרות

מדריכות פילאטיס רבות, במיוחד בתחילת הדרך, מרגישות אחריות גדולה לדייק כל פרט: מנח האגן, הצלעות, הנשימה או הכתפיים. לעיתים, התוצאה היא רצף בלתי פוסק של תיקונים מילוליים, כך שכמעט כל שנייה מלווה בהנחיה נוספת.

אבל - האם יותר תיקונים באמת מובילים ללמידה טובה יותר של תנועה?

בשנים האחרונות מחקרים בתחום הלמידה המוטורית (Motor learning) מצביעים על כך שלעיתים דווקא עודף הוראות עלול להעמיס על הקשב, ולהפריע ללמידה. הגוף לומד תנועה לא רק דרך הסברים מילוליים, אלא גם דרך חוויה, חקירה ותחושה. 

במילים אחרות: אחת המיומנויות החשובות ביותר בהדרכה היא לא רק לדעת מה לתקן, אלא גם לדעת מתי לא להתערב. 

למה יותר מדי תיקונים יכולים להקשות על למידה?

למידת תנועה היא תהליך מורכב. כשאנחנו לומדים מיומנות חדשה -

בין אם זה תרגיל פילאטיס, טכניקה חדשה בספורט או נגינה על גיטרה - המוח צריך לעבד מידע רב במקביל:

• מנח הגוף

• תחושת השרירים

• שיווי המשקל

• נשימה

• קואורדינציה בין חלקי הגוף

כאשר מוסיפים לכך עוד ועוד הנחיות מילוליות, עשוי להיווצר עומס קוגניטיבי. 

במצב כזה המתאמן מנסה לחשוב על יותר מדי דברים בבת אחת:

"להוריד צלעות", "לשאוב את הפופיק", "לייצב את האגן", "לשחרר כתפיים", "לנשום לצדדים". 

התוצאה יכולה להיות תנועה נוקשה ומלאכותית יותר, דווקא מפני שהמוח עסוק בעיבוד ההוראות במקום בביצוע התנועה עצמה.

איך אנחנו לומדים תנועה?

חלק גדול מהלמידה המוטורית מתרחש דרך מערכת החישה של הגוף, המכונה לעיתים פרופריוספציה או פשוט מודעות גוף. 

כאשר מתאמן מנסה תנועה, מתקבל משוב תחושתי מהגוף והוא מתקן את עצמו בהדרגה. כך, נוצרת למידה עמוקה יותר, משום שזה תהליך בו מערכת העצבים לומדת לארגן את התנועה בצורה יעילה יותר.

בפילאטיס, שבו הדגש הוא על שליטה עדינה בתנועה ועל מודעות לגוף, לתהליך זה יש חשיבות מיוחדת. 

האם סוג ההנחיה המילולית משנה בהדרכה?

שאלה יפה, והתשובה הקצרה היא - שכן. 

אחד התחומים הנחקרים ביותר בלמידה מוטורית עוסק בהבדל בין שני סוגי קשב:

מיקוד פנימי, Internal focus

כאן, הכוונה היא להוראות שמפנות את תשומת הלב לשרירים או לחלקי הגוף, כמו למשל: ״אספו את הבטן״ או ״יישרו את הרגל ל-45 מעלות״.

לעומת:

מיקוד חיצוני, External focus

הוראות שמכוונות את תשומת הלב להשפעה של התנועה על הסביבה, לדוגמה: ״דחפו את הרצפה רחוק מכם״ או ״שלחו רגל לחיבור קיר-תקרה״.

לעיתים קרובות, מיקוד חיצוני יוביל לביצוע יעיל יותר וללמידה טובה יותר של מיומנויות תנועה, כתלות במטרה ובשלב הלמידה. 

איך ההנחיה רלוונטית להדרכת פילאטיס?

המשמעות היא לא שמדריכות פילאטיס צריכות להפסיק לתקן את המתאמנים,

אלא להשתמש בתיקונים בצורה חכמה יותר. 

במקום לתת רצף בלתי פוסק של דגשים, עדיף:

• לבחור דגש אחד מרכזי

• לתת למתאמן זמן לחוות את התנועה

• להשתמש בדימויים או Cues ברורים ופשוטים

• לאפשר לתנועה ולגוף להתארגן בהדרגה

לפעמים, מספיק שינוי קטן באופן הנחיה של המדריכה כדי לעשות הבדל גדול. 

לדוגמה, במקום לומר: ״תפעילו את שרירי הבטן העמוקים״, אפשר לנסות: ״דמיינו שאתם סוגרים רוכסן מהאגן לכיוון הטבור״. הדימוי מאפשר למתאמן להבין את הכוונה בלי להעמיס מידע טכני.

תנועה כחקירה - לא רק כציות להוראות

אחת הגישות המעניינות בלמידה מוטורית מדגישה את החשיבות של חקירה עצמית של תנועה. 

כאשר מתאמנים מקבלים מרחב להתנסות, לטעות ולהרגיש, מערכת העצבים שלהם לומדת למצוא פתרונות תנועה יעילים יותר. 

זה לא אומר שהמדריכה לא רלוונטית, להיפך! היא זו שמכוונת ומדייקת את התהליך - לפעמים דרך תיקון, ולפעמים דרך שאלה והכוונה.

שאלות כמו ״מה קורה לגב התחתון כאשר אתם מאריכים את הרגל קדימה?״ יכולות לעורר מודעות עמוקה יותר לתנועה. 

אז מה התפקיד האמיתי של מדריכת פילאטיס?

מדריכת פילאטיס, ולמעשה כמעט כל מדריך בתחום התנועה, אינה רק מי שמתקנת מנחים. התפקיד שלה רחב הרבה יותר:

• ליצור סביבה בטוחה ללמידה

• לבחור את הדגשים החשובים ביותר - עבור המתאמן

• לעזור למתאמנים לפתח מודעות גופנית

• לדעת מתי להתערב ומתי לתת לתנועה להתפתח

זו מיומנות שמתפתחת עם ניסיון ועם הבנה טובה יותר של הדרך שבה אנשים באמת לומדים תנועה.

שימי לב - תיקונים ודגשים הם חלק חשוב מהדרכה טובה, אבל יותר דגשים לא תמיד מובילים ללמידה טוב יותר. דווקא הפחתה בעומס ההוראות, שימוש בדימויים פשוטים ומתן זמן לחוויה של התנועה מאפשרים למערכת העצבים ללמוד בצורה יעילה יותר.

ואולי זה אחד הסודות השמורים של הדרכה טובה: לדעת לא רק איך ללמד תנועה, אלא גם איך לתת לתנועה לקרות.